אחד הרשעים הנפוצים ביותר בספרי הקומיקס בכל הזמנים, ג'וקר היה תמיד הכאוס בחזון המשמר המשונן של באטמן. סמל האנרכיה, הדמות עובדת בצורה הטובה ביותר כאשר, בדומה לביצועו של הית' לדג'ר, מקורותיה נותרים בגדר תעלומה. עם זאת, ג'וקר של טוד פיליפס מציע גירסה חדשה ל"ליצן נסיך הפשע", כזה שמחזיק מראה ללא התנצלות בתקופתנו המודרנית.
ארתור פלק (חואקין פיניקס) הוא מתבודד שחולם להיות סטנדאפיסט מצליח. החיים עם אמו, פני (פרנסס קונרוי), וההטרדות שחווה בעת שעבד כליצן שכור, נראה שהחיים ממש לא מאירים פנים לארתור. נצנוצי האור היחידים הם מפגישה מקרית עם השכנה סופי דומונד (זאזי בץ), והזדמנות של פעם בחיים להופיע במופע של מוריי פרנקלין (רוברט דה נירו). עם זאת, כאשר מעשה אלימות מעיר משהו בתוכו, וסוד משפחתי רב שנים מתגלה, ארתור מסתחרר במידה קיצונית שתשנה את חייו ואת העיר גות'אם לנצח.
תוך כדי התייחסות לחלוקה הפוליטית והאידיאולוגית שכביכול קורעת את העולם לגזרים, הסרט של פיליפ מראה כי "ג'וקרים" כבר מסתובבים בינינו. הם היורים ההמוניים שנכנסים לבתי ספר עם רובים אוטומטיים, האנשים שאוהבים את להבות המחלוקת על התהילה, והגברים המודחקים מינית שטוענים שהם הנשכחים למרות שהם חיים חיים מלאי פריבילגיות.
ג'וקר אמנם אינו מתיר את פעולותיו של גיבורו, אך הוא אינו מציג את האחריות של החברה בגדול. כל אלה מהממשלות, שקיצצו במימון לשירותים המסייעים לבעלי בעיות נפשיות, ל-1% המסרבים לעזור לאלה שזקוקים לעזרה, לאלה שלא מצליחים לראות את האנושיות באחרים נושאים גם הם חלק באשמה.
בשימוש בסוגיות בריאות הנפש כיסוד מרכזי במוצאו של הפסיכופת, ג'וקר שוחה שלא בכוונה באותם מסרים לא בריאים שהוא טוען שהוא אומר. פיליפס משתמש בבריאות הנפש בכל דבר, וממעיט בעובדה שלארתור תמיד יש ברירה לבחור אחרת. במשך כל הרגעים האפלים והמטרידים שלו, הסרט עדיין משחק באותו "זאב בודד" ו-"ילד טוב שהוא קצת מוזר" שנרשמו בתקשורת כדי להצדיק מבצעי אלימות מצד לבנים, אך לעתים רחוקות הוא מעניק למיעוטים את אותה האפשרות לנסיבות אלה.
סרט שובה לב ויזואלית, שבו גות'אם זוהרת וגם מעוורת במידות שוות, פיליפס מצייר דיוקן קולנועי תוסס של עולם שמתפרק לרסיסים. בעוד שהסדקים בחברה נבנים במשך שנים, הרי שהביצועים הפנומנליים של פיניקס כארתור הם אלה שמספקים את הסחורה. פיניקס מביא לתפקיד תערובת מטרידה של עצב ואי שפיות. כמו בלרינה שרוקדת על במה של הריסות, הג'וקר שלו מרושע בחינניות. נרקיסיסט שדואג מעט לאנרכיה שהוא יוצר אך מתגאה בתהילה שמגיעה איתה.
אף על פי שאיש לא היה צריך לראות את מות הוריו של ברוס וויין בפעם המי יודע כמה, הסרט הוא למרבה המזל כמו ישות ייחודית נקייה מהנטל המגביל של היקום המורחב. ג'וקר, קרוב יותר למלך הקומדיה מאשר האביר האפל, הוא דיוקן אפל של הדחפים הגרועים ביותר של החברה שבאו לידי ביטוי. למרות היותו סיפור אזהרה על מחלותיה של חברה מפולגת, ג'וקר בוודאי יפריד בין הקהלים השונים שמגיעים לצפות בו.
