http://www.mouse.co.il/CM.articles_item,1018,209,40115,.aspx   פרקדו: מערכת יחסים עם תוף מרים יום שישי 11 בספטמבר 2009 03:00 מאת: נעם בן זאב, הארץ תגיות: זובין מהטה, נעם בן זאב, פרקדו אם לפני חמש שנים עוד היו מי שתהו מה הם כבר יכולים לנגן, בחודש שעבר הופיעו חברי "פרקדו", המקישנים תומר יריב ועדי מורג, עם המנצח-מלחין פורץ הדרך פייר בולז. מחר הם ינגנו עם תזמורת ראשון לציון יצירה שנכתבה בעבורם תומר יריב (מימין) ועדי מורג בחודש שעבר, בפסטיבל זלצבורג שנחשב לאחד הפסטיבלים היוקרתיים בעולם המוסיקה הקלאסית, הגשימו צמד הנקשנים הישראלים "פרקדו", תומר יריב ועדי מורג, חלום שישראלים מעטים אפילו מדמיינים: לא רק להיות חלק מהפסטיבל הזה, אלא לנגן בהדרכתו של המנצח-מלחין פייר בולז את אחת מהיצירות שלו, שפרצו דרך במאה ה-20, "הפטיש ללא בעלים". עוד קודם לכן הוזמנו השניים לנגן כסולנים עם התזמורת הפילהרמונית של ניו יורק, בסוף יולי ניגנו עם הפילהרמונית של לוס אנג'לס ב"הוליווד בואל" מול קהל בן 10,000 איש, ומאוחר יותר השנה ינגנו כאחד משלושה אנסמבלים בכנס אגודת הנקשנים הבינלאומית (PASIC) באינדיאנפוליס. אחר כך ינגנו "הפטיש" עם בולז שוב, בברלין. "מוזר לחיות את החלום הזה", אומר עתה תומר יריב, "קל לי יותר לדבר על כך כשאני חושב שאני מספר על מישהו אחר, ולא עלינו". אבל ההתרגשותם של השניים לא פחות גדולה לקראת הקונצרט מחר בהיכל התרבות ראשון לציון, שבו ינגנו כסולנים עם התזמורת הסימפונית ראשון לציון, שפותחת את העונה, בקונצ'רטו של המלחין הישראלי אבנר דורמן. "זו תזמורת נהדרת, מסורה, ותמיד טוב לחזור ולנגן אתה ולקבל השראה מהמקצועיות שלה", אומר יריב. מורג ויריב עובדים ומנגנים יחד כבר 13 שנה, אבל עד לפני חמש שנים הם היו אלמונים בזירה הבינלאומית. הם זכו אמנם בפרסים בחו"ל, והתקבלו לאקדמיה בקופנהאגן, אבל עבודתם זכתה רק להכרה צרה. "הרבה אנשים לא יכלו לאכול את הדבר הזה, הרכב כלי נקישה. מה אתם רוצים? שאלו אותנו, איזה מין רפרטואר יש לכם? בתחרויות נגינה, למשל, לא קיבלו אותנו כי לא נחשבנו להרכב קאמרי; ועל פניות שלנו לפסטיבלים ותזמורות בחו"ל לא קיבלנו אפילו תשובות". לא התייאשתם? יריב: "זה דווקא דירבן אותנו. החלטנו להקדיש עצמנו רק ל'פרקדו'. מחקנו את עצמנו מכל הרשימות של הפרי-לנסרים ומכל הפרויקטים והחלטורות בתזמורות. ממילא כבר לא קסמה לנו הנגינה כ'ממלאי משימות' בתזמורת: הלוא קשה ליצור מערכת יחסים מרתקת רק עם משולש או תוף מרים. רצינו לעשות רק את האנסמבל, וידענו שמתישהו נעלה על הגל". אחד הראשונים שהבחינו בפוטנציאל שלהם היה בני גל-עד, בתפקידו כמנהל המרכז למוסיקה ירושלים, שאימץ אותם ב-2001 כאנסמבל הבית. בהדרגתיות החל שמעם להישמע. כמו ילדים כפי שיריב מעיד על עצמו, הוא לא בחר בכלי הנקישה, הם בחרו בו: "התחלתי לדבר מאוחר, רק בגיל 3, אבל להניח תקליטים על הפטיפון כבר ידעתי הרבה קודם, וגם לדפוק על כל דבר, כולל הסירים והמחבתות במטבח", הוא מספר, "רק שם היה לי כנראה מה להגיד, ולא במלים. ובסופו של דבר, מה יותר טבעי בשביל ילד מלבחור בכלי נקישה? אם אתה מביא ילד לחנות כלי נגינה הלוא ברור לאן הוא יימשך. "גם הקהל מגיב כילדים לכלים האלה", הוא ממשיך, "לפעמים, כשבאים לשמוע אותנו אנשים שרגילים רק למוסיקה קלאסית, לפני הקונצרט הם חוששים למראה הכלים הנערמים על הבמה: אוי ואבוי איזה רעש עומד להתחולל כאן, הם אומרים; אבל בצליל הראשון הם כבר חוזרים להיות ילדים". יריב רצה בהתחלה להיות מתופף רוק, וכמו כולם התחיל לנגן במערכת תופים. "זה מה שהכרתי, אבל מפגש עם הכלים המלודיים, כמו מרימבה, קסילופון וויברפון, שלהם יש מלודיות והרמוניה וצבעים, גרם לי להתאהב בהם. אצל עדי זה קרה להיפך: הוא שמע קסילופון בהקלטה של 'קרנבל החיות', שלוותה בספר עם תמונות של שלדי המאובנים המתוארים ביצירה, ורצה מיד בו". תומר יריב (מימין) ועדי מורג. קשה ליצור מערכת יחסים מרתקת עם תוף מרים (תצלום: תומר אפלבאום) שניהם ילידי 1976, ניגנו ביחד בתזמורת הפילהרמונית הצעירה והיו תלמידים של נגן כלי הנקישה אלון בור, וביוזמת המורה שלהם התחילו לעבוד כאנסמבל: "הכימיה פעלה מיד. אנחנו תופשים הכל באופן דומה, וזה בניגוד גמור לחיים שלנו מחוץ לעבודה ביחד. אני נשוי ויש לי משפחה, הוא למשל נמצא עכשיו בחופשה בסיני, מנותק מהעולם בלי יכולת להשיג אותו. "רק כשאנחנו נכנסים לסטודיו אנחנו הופכים ליישות אחת כמעט. ובקונצרט: אנחנו מכירים כל כך טוב שמספיקה תנועת כתף או מבט כדי שנדע איך להגיב זה לזה. בגלל זה התהפך יחס הזמן שאנחנו משקיעים בעבודה בבית ובחזרות משותפות: בהתחלה היינו עובדים 80% מהחזרות ביחד, היום את החלק הזה אנחנו משקיעים בעבודה לבד". בקונצרטים הם מנגנים הכל על פה: "אחד הדברים הראשונים שהחלטנו היה לעולם לא לעלות עם תווים על הבמה - הקהל בא לראות ולשמוע, ולא רצינו שיהיה מה שיחצוץ בינינו. בתיאטרון הרי איש לא היה מקבל שחקנים שקוראים מדף הטקסט; וגם בשבילנו הנגינה על פה היא חשובה יותר, זה עולם אחר של אינטימיות עם המוסיקה. לכן גם אנחנו לא יכולים לבצע יצירה חדשה אם היא לא מתקבלת די זמן לפני הקונצרט". בכנס החדשנות של "TheMarker" ויבמ, שייערך ביום ראשון בקרית שדה התעופה סמוך לנתב"ג, יהיו חברי הצמד, יחד עם הקרן למצוינות בתרבות, אורחים של חברה המתמחה בחשיבה המצאתית (SIT), ובהשתתפות הקהל יציגו את שיתוף הפעולה הזה כמודל של חדשנות ומצוינות. ה"אני מאמין" של הקרן הוא טיפוח המפגש בין עולם האמנות לעולם העסקים, ובמקרה של "פרקדו" זה עובד מצוין: "הקרן למצוינות שינתה לנו את החיים", אומר יריב, "היא נותנת לנו ליווי בדרך, מדריכה אותנו איך לפעול בתוך פרויקט שהוא מאוד מסובך כלכלית. "ההוצאות שלנו הם כמו של תזמורת קאמרית. מאות כלים, והסטודיו, והמשאית שצריך להעמיס לכל קונצרט. ויש גם בלאי עצום - הכלים שלנו הם לא כינורות עדינים שמוגנים כל הזמן בנרתיק אלא כלים חשופים שמכים עליהם בעוצמה, ויש בלאי לכל סטנד וכל פדל. התחלנו לעבוד עם יועץ פיננסי, למדנו איך לפנות לפסטיבלים, וההיכרות עם אמנים אחרים בקרן הובילה לשיתוף פעולה מסוג חדש". אחד האמנים שפגשו השניים בקרן הוא הפייטן ליאור אלמליח, והעבודה המשותפת מעידה על הגמישות הסגנונית של כלי הנקישה, שמסוגלים לנגן עם כל אחד. "כנקשן אני לא מחויב לנישה", אומר יריב, "אנחנו מנגנים כסולנים בקונצ'רטו קלאסי לתזמורת, אבל גם יחד עם פייטן ועם להקת מחול, ובפסטיבל רוק. כל הרפרטואר משתנה וגדל עם זה. רוב הנקשנים הם מולטי-סגנוניים ומולטי-טכניים, זה חלק מהעולם שלנו". עבודה עם מלחינים על יצירות חדשות היא אחד השיאים של "פרקדו". "עד היום נכתבו לנו 37 יצירות", מספר יריב, "אנחנו מעודדים את המלחינים לכתוב בשבילנו - וגם לבוא לפני זה אלינו לסטודיו. אני מזמין אותם להציק לנו בשאלות, לשמוע מה אנחנו עושים ואיך, וכך אולי יקבלו רעיונות נוספים. "בדרך כלל מלחינים תופשים את כלי הנקישה כמשהו שכלתני - ולגמרי לא בצדק. יש להם אמביציה לכתוב דברים מסובכים ווירטואוזיים. הם אומרים, אתן לו לנגן ביד אחת 4 רבעים ובשנייה 7 רבעים, אבל מה ההצדקה לכך? אין שום הצדקה למוסיקה אם היא לא מבוססת על רגש". פסנתר קל לעבד יוזמה להלחנה של יצירות חדשות היא דו-צדדית, מעיד יריב, לפעמים הם שומעים יצירה של מלחין ופונים אליו, לפעמים מלחין שומע אותם ומציע להם. ומי מממן את היצירות החדשות? "מדי פעם מצליחים לגרד מימון, אבל לרוב זה נעשה רק להנאת הצדדים - וגם לתועלת של כולנו: אנחנו מקבלים יצירה חדשה לרפרטואר העכשווי, המצומצם כל כך, והמלחין מצדו יודע שעם יצירה כזאת נוכל לרוץ הרבה זמן; יש יצירות שאנחנו מנגנים 5-7 שנים. את אבנר דורמן, שכתב להם את הקונצ'רטו שאותו ינגנו בסדרה של תזמורת ראשון לציון, פגשו השניים בזמן שלמדו באקדמיה למוסיקה בתל אביב. "חדר החזרות שלנו היה מול האולפן האלקטרו-אקוסטי שבו הוא עבד, והתחלנו להיפגש במסדרונות", מספר יריב, "משם צמחה ידידות ועבודה משותפת. הוא כתב לנו את היצירה, שהיתה סולו ובת פרק אחד. "יום אחד, תוך כדי צפייה בטלוויזיה בשעות לילה מאוחרות, המנהל המוסיקלי של הפילהרמונית זובין מהטה ראה שידור חוזר של זה וביקש שנבוא. אמרו שלא יהיו לו יותר מעשר דקות ושננגן משהו צנוע; אבל החלטנו שבשביל פרזנטציה כזאת צריך להביא הכל. העמסנו את המשאית וסידרנו את כל כל מערכת על הבמה - ועשר הדקות צמחו לשעה של נגינה. מהטה ביקש שנציע מה לנגן עם התזמורת, וכך נולד הקונצ'רטו השלם, בשלושה פרקים". השניים גם מלחינים בעצמם ומעבדים יצירות לאנסמבל שלהם - בעיקר מוסיקה של ויוולדי ("ארבע העונות", למשל), באך, ברטוק, וגם מוסיקה לפסנתר של שופן: "פסנתר קל לעבד כיד דמיון - לפסנתרן 10 אצבעות, לנו שמונה מקלות", אומר תומר יריב. ואחרי הפגישה הוא ממהר לסטודיו, לא לפני שיעצור בחנות לכלי נגינה: "אין סיכוי שאצא משם בלי כמה כלים חדשים", הוא אומר.